עדיין, יש מצבים בהם חיילים מעוניינים שכן להגיע לארצות הברית במהלך שירותים הצבאי – למטרת ביקור קרובים קצר, חתונה של בן משפחה, השתתפות בכנס מקצועי במסגרת התפקיד בצבא ועוד – ולכן הם זקוקים להנפיק ויזה.
האם זה אפשרי? ובכן, התשובה לכך חיובית, גם אם ברור שהסיכויים לאישור הויזה נמוכים ביחס למרבית הקבוצות האחרות באוכלוסיה.
נקודת המוצא: אין ויזה מיוחדת לחיילים
חיילים אשר מעוניינים להגיש ויזה מבינים כי יש יותר נקודות דמיון מאשר קווי שוני בינם לבין ישראלים אחרים. הסיבה לכך היא שסוג הויזה, במקרה הזה, לא נקבע על פי הגורם שמוציא אותם (להבדיל מהמקרה של ויזת סטודנטים או ויזת שחקנים ואומנים מצטיינים), אלא על פי מטרות הביקור הספציפי בארצות הברית. אם לוקחים דוגמא נפוצה, חיילים שמגיעים לארצות הברית לביקור תיירותי, כמו ברוב המקרים, נדרשים להוציא את ויזות B1 או B2 הסטנדרטיות.
גם הליך הבקשה שלהם דומה, פחות או יותר. על החייל למלא את טפסי הגשה הבקשה, לשלם את האגרה, לקבוע תור לשגרירות ארצות הברית בישראל ולעבור בה את הראיון האישי. ההבדל העיקרי הוא שלרשימת המסמכים שהחייל נדרש להוסיף למסמכי הבקשה, מסמכים שנקבעים על פי סוג הויזה ומטרת ההגעה לארצות הברית, הוא צריך להוציא מסמך מהשלישות אשר מאשר שמגיש הבקשה אכן נמנה על מצבת החיילים של צה"ל.
הבעיה: אחוזי סירוב גבוהים
המציאות מראה כי הסיכויים שבקשתו של חייל מסוים לקבלת הויזה תיענה בחיוב נמוכים ביחס למרבית הקבוצות האחרות באוכלוסיה. הסיבה לכך לא רק דווקא לעובדה שהצעירים האלה לובשים ירוק, אלא שהם.. ובכן – צעירים. החשש של הרשויות בארצות הברית הוא שאנשים שיגיעו אליה יישארו לפרקי זמן ארוכים יותר ממה שמאפשר הויזה, או לחלופין יחרגו מתנאי הויזה (למשל, עבודה כשהויזה שברשותם לא מיועדת לכך).
המסמכים המוגשים לשגרירות והראיון האישי חגים פעמים רבות סביב סוגיה משמעותית אחת: האם מגיש הבקשה אכן מתכוון לשוב לישראל, בתום הביקור. במקרה של החיילים בפרט והצעירים כמכלול, התשובה לכך אינה חד משמעית. למעט הצבא, אין לחיילים לרוב קריירה או משפחה, והם לא לומדים לימודים אקדמיים במוסד המיועד לכך בישראל: לדעת הרשויות, עובדות אלה מגדילות את הסיכויים שאותו חייל יפר את תנאי הויזה (בעיקר במקרה של חייל לקראת שחרור).